"הפלמנקו הוא ביטוי מוזיקלי ששואב השראה מכל קצוות העולם."
איתן ברטל קיבל את גיטרת הפלמנקו הראשונה שלו בגיל שמונה, ומאז הוא שבוי בה. כנגן פלמנקו, וגם כנגן פינגרסטייל וגיטרה חשמלית, הוא בונה מתוך היכרות אישית עם מה שנגן צריך.
ב-2003 הצטרף איתן כשוליה לסדנה הוותיקה גיטרקול בתל אביב, ולמד בנייה ותיקון של גיטרות במסורת של LA Strings מלונדון. הטעימה הראשונה מבניית כלים הובילה אותו לאנדלוסיה, בחיפוש אחר שורשי הגיטרה, ושם עבד חמש שנים לצד המאסטרו רפאל רומרו בסן פרננדו שבקדיס, ולמד את מלאכת גיטרת הפלמנקו המסורתית.
מאז 2009 איתן עובד באופן עצמאי. כיום הסדנה שלו נמצאת בשדרת האומנים בקיבוץ עין שמר, והוא מחלק את חייו בין ישראל לספרד. לצד גיטרות פלמנקו מסורתיות, בלנקה ונגרה, הוא פיתח דגמי קרוסאובר משלו לנגני ג'אז, פיוז'ן ומוזיקת עולם, ביניהם הג'אזמנקה, ג'אזמנקה 7 מיתרים עם קאטאוויי ובס פלמנקו ארצ'טופ 5 מיתרים, וכן גיטרות קלאסיות וקלאסיות עם קאטאוויי. הוא גם משתף פעולה ותיק של קרלוס חואן ואחד המתקינים המובילים של מערכת המיקרופון הכפול VIP שלו.
עשרים שנה כטכנאי גיטרות העניקו לאיתן הבנה עמוקה של האופן שבו כלים מזדקנים, נשמעים ומתנגנים, ושיקום גיטרות וינטג', בעיקר גיטרות מיתרי פלדה אמריקאיות מלפני מלחמת העולם השנייה, הוא עוד אחת מהתשוקות שלו. היום הוא משלב שיטות ספרדיות מסורתיות עם מדע אקוסטי מודרני, ומשתמש בכיוון מודאלי ובמדידות כדי לעצב את הקול של כל פלטה.
בגיטרות שלו מנגנים אמנים כמו חסוס דה רוסאריו, יותם זילברשטיין, ריקרדו מורנו, איתמר ארז, דן בן ליאור ויחיאל חסון.
בדומה לאנדלוסיה, ערש הפלמנקו, גם ישראל היא כור היתוך של מסורות, תרבויות ומוזיקה, ואיתן שואב מכל אלה בגיטרות שלו.
הגישה שלי
אני אוהב את הצליל הספרדי המסורתי של גיטרת הפלמנקו, ומשם מתחילות הגיטרות שלי. אבל השנים שלי עם גיטרות אמריקאיות עם מיתרי פלדה וגיטרות חשמליות, והחיים שלי כגיטריסט עובד, נתנו לי הבנה של נגן במה שמוזיקאי צריך מכלי.
דיוק ונוחות קודמים לכול. אני משקיע הרבה באינטונציה, כדי שהגיטרה תהיה מאוזנת ומכוונת לאורך כל הצוואר, ושהאוברטונים שלה יצלצלו בהרמוניה זה עם זה. אני תמיד מקשיב לתחושה הטובה הזו בגוף כשמנגנים צליל.
אני בוחר עצים לפי היציבות שלהם. גם בעצים אקזוטיים לגב ולדפנות, תמיד אעדיף חתיכה עם שלמות מבנית על פני דוגמה פראית. הצוואר צריך לשרוד שינויי אקלים, ולכן כשאני בונה צוואר דק יותר אני מחזק אותו בסיבי פחמן. לפלטות אני עובד בעיקר עם אשוח אלפיני שוויצרי, ובוחר חתיכות שונות לגיטרות פלמנקו ולגיטרות קלאסיות.
הגיטרות שלי חיות בין שתי מסורות. בצד אחד טורס וסנטוס הרננדס, והצליל החם, העשיר והיפה של הגיטרה הספרדית האמיתית. בצד השני, בעיקר בגיטרות הקלאסיות שלי, איגנסיו פלטה ודניאל פרידריך, שבעיניי מסמנים את תחילת הגיטרה הקלאסית המודרנית: הם חיזקו חלק מהתכונות שלה ועדיין שמרו על הקול הספרדי האותנטי שלה. לבלנקות הפלמנקו שלי, הדוגמה הגדולה שלי היא מנואל רייס. ותמיד אהיה אסיר תודה לרפאל רומרו, בונה הגיטרות וגיטריסט הפלמנקו שלימד אותי לבנות ושם אותי על הדרך הזו – בלעדיו לא הייתי מכיר את המהות האמיתית של צליל הפלמנקו.
בדגמים הקלאסיים ובדגמי הקאטאוויי אני משתמש לרוב בחיזוקים בסגנון פלטה – תשע קורות במניפה עם שתי קורות הרמוניות תחתונות, שאחת מהן נוטה לכיוון הגבוהים – ואני מושפע מאוד מהגישה ההנדסית של הבונים האוסטרלים, בעיקר טרבור גור וסיימון מרטי. כבר שנים רבות אני גם לומד כיוון מודאלי, מודד ועוקב אחרי כל פלטה לאורך התפתחותה.
זה חיפוש אינסופי אחרי צליל. אבל אני חושב שיש חוט מקשר בין כל הגיטרות שלי, משהו שנובע פחות מתיאוריה ויותר מאינטואיציה: הצליל שאני שומע כגיטריסט.
בנויות לבמה
כמה שאני אוהב את הצליל האקוסטי הטהור, אני מכיר את המציאות של מוזיקאים עובדים: רוב המקצוענים צריכים פיקאפ. התקנת פיקאפים בגיטרות עם מיתרי ניילון היא אחת ההתמחויות שלי. אני מקפיד מאוד על ההתקנה עצמה ועל התאמת המערכת הנכונה לכל כלי, כדי שהגיטרה תשמור על הקול האמיתי שלה גם כשהיא מוגברת. אני עובד עם קרלוס חואן כבר שנים רבות ואני אחד המתקינים המובילים של מערכת המיקרופון הכפול VIP שלו. זו סיבה מרכזית לכך שכל כך הרבה נגנים ברמה גבוהה שמופיעים עם הגברה בוחרים בגיטרות שלי.